יאללה בלגן
כאשר החיים שלנו מקבלים תפנית בלתי צפויה, בעיקר אם התפנית היא על רקע כאב או מחלה, הנטייה שלנו תהיה לנסות "להחזיר את הגלגל לאחור".
כלומר- אנחנו רוצים לחזור ולהרגיש טוב כמו שהרגשנו בעבר.
לפיכך הפעולות שננקוט יהיו מהסוג שסותר את התסמינים, ובאופן כללי אנחנו- בתוכנו, "ניסגר" כלפי המצב/הכאב/המחלה וניכנס למצב המתנה- כלומר נחכה עד שהתפקוד ישתפר, ונוכל "לחזור לעצמנו".
ד"ר דונלד אפשטיין מציע לנו דרך חדשה להבין את המחלה.
כל מחלה היא בעצם מצב שמתאפיין בחוסר סדר, ולפעמים בכאוס מוחלט.
חוסר הסדר נמצא במערכת הפיזיולוגית, בתפקוד בבית או בעבודה, במצב הרוח, במחשבה וכו'. תחושת חוסר הסדר הזו מאיימת עלינו כי אנו חשים חסרי אונים ועם פחות תחושה של שליטה בחיינו. עיקר המאמצים שלנו, בדרך כלל, מכוונים להחזיר את תחושת השליטה והסדר.
אבל- מה אם המחלה היא בעצם התרופה? מה אם הגוף שלנו מכניס אותנו למצב בו נוכל לקפוץ מדרגה בחיינו? מה אם תפקיד המחלה הוא לשרת סדר גבוה יותר? מי שעובדים עם ילדים או גידלו ילדים, בוודאי שמו לב לתופעה מעניינת: פעמים רבות ילדים שעברו מחלות חום חווים שיפור בחייהם; נגמלים מהרטבת לילה, הופכים רגועים יותר, ולעיתים גם נצפים שינויים התנהגותיים וחברתיים. כלומר מחלת החום היוותה זרז להתפתחות הילד, ובסך הכל הייתה דבר הכרחי ומועיל. אפילו כשאנחנו מסדרים את הבית ושוטפים את הרצפה, השלב הראשון הוא אי סדר ולכלוך- הרבה יותר מאשר בהתחלה…אם בכל פעם שאנחנו רואים את אי הסדר והלכלוך נגיב בבהלה ונחזיר את המצב אל כנו- האם נוכל אי פעם להשלים את שטיפת הבית…?
אם אנחנו מבינים מחלה כהזדמנות לשינוי (אפילו אם אנחנו לא בטוחים מה השינוי שאנו רוצים),כל שנידרש מאיתנו הוא לתת למחלה להיות, מבלי לנסות "להביס" אותה עם שלל תרופות, לנוח ולהקשיב בתשומת לב לגוף שלנו ולעצמנו. ואז כשנבריא, יכול להיות שנחווה את עצמנו מאורגנים קצת יותר טוב וכשירים יותר להתמודד עם משימות חיינו.